בגיל חמש בני הקטן החליט שהוא מוותר על תפקיד התינוק המתוק והוא כבר מספיק חכם בשביל להביע את דעתו בכל עניין שמתקיים סביבו בין אם קשור אליו ובין אם לא.
כך נוצר לו מרדן קטן בבית, שלא מאפשר להעביר אף מהלך מבלי שיביע את דעתו, יאמר את דברו ויתווכח.
והוא לא מפסיק להתווכח עד כדי כמעט אובדן הדעת על ידי הוריו ( אני ואישתי) .
כאילו לא די בכך, הוא גם מרשה לעצמו לריב עם אחיו הגדולים על כל דבר שהם לא מסכימים עימו .
וכשאני אומר לריב אני מתכוון למכות, צעקות,בכי וטרוניות.
"תגיד יא פספוס מי אתה שבכלל תביע דעתך?"
שאלה זו עוברת בראשי ימים כלילות. המון פעמים אני מוצא את עצמי מתווכח איתו על סוגיות טיפשיות כגון:
האם נלך למכולת או ??
האם יילך לישון או לא?
מה נראה בטלוויזיה?
מה נאכל לארוחת ערב?
האם יילך לגן בבגדים כאלו או אחרים?
ועוד המון סוגיות מסובכות יותר ומסובכות פחות.
בהמון מקרים אני תופס את עצמי לאחר ויכוח, כאשר אני ממש כועס על עצמי וכבר איני בטוח עוד שאני האבא שכל כך רציתי להיות (האבא הכי טוב בעולם).
ואז מגיע שלב הפיצוי, השלב בו אני מרגיש שאני חייב לפצות אותו על כך שהייתי כל כך "רע" אליו.
אני יודע שהתנהגות מסוג זה אינה ראויה ובטח לא חינוכית ,אבל היא בהחלט משתיקה את המצפון הרגיז שלי.
יכול להיות שביום מן הימים אני עוד אשלם על ההתנהגות הוותרנית הזו שלי ויכול להיות שלא,
אבל נכון לעכשיו היא נכונה לי.
תגידו, האם יכול להיות שלפני גיל ההתבגרות קיים מיני גיל התבגרות שמגיע בסביבות גיל חמש?
האם כל הילדים עוברים את הגיל הזה?
איך אני בתור מי שאמור להכווין את הילדים שלי להיות אנשים טובים,,שמחים ובעלי מזג טוב אמור להתנהג בסיטואציה מסוג זה?
בראשי כל הזמן המחשבה שאולי כל סימני השאלה שלי נובעים מעצם העובדה שלי לא היה ממש אבא ואני למעשה ממציא את תפקיד האב בשביל עצמי.
חקוקה בזיכרוני הסיטואציה שבה כל ילדי הקיבוץ בו אני מתגורר היו נוסעים עם האבות שלהם לסיבוב על הטרקטור ולי לא היה מי שיעשה זאת.
אני זוכר שהייתי מסתכל על שאר הילדים בקנאה ולא פעם ממרר בבכי בלילות, מכיוון שאני לא זכיתי ולי לא היו "תענוגות" מסוג זה.
יחד עם זאת אני זוכר איך כפיצוי לעצמי הייתי משבח ומפאר את הביקורים החודשיים בבית אבי רק על מנת לייצר קינאה מאותו הסוג אצל יתר הילדים בני כיתתי .
זאת למרות שהביקורים אצלו היו מזעזעים.
הרגשתי זר בביתו הוא מעט בבילויים משותפים איתנו ולרוב חזר מעבודתו מאד עייף. את השבתות שבהן היינו אצלו הוא ניצל למנוחה ואני ילדו הקטן גוננתי וגוננתי עליו.
זכורה לי היטב הסיטואציה שבה אמרתי לאמי שתלך לאחותה ביום שישי בערב על מנת שלא תהיה לבד בסוף השבוע בו אנחנו נוסעים אליו.
אולי בעצם, אני מנסה להיות בכל כוחי, להיות האבא שלי מעולם לא היה.
שלכם,
ליאור

התקשר עכשיו: 079-5800085

תגיות: הדרכת הורים /יחסי הורים וילדים