השעה כרגע 16:35 התאריך מראה שהיום עומד על ה-19 בנובמבר, אני ברכבת לנהריה.
נראה שנובמבר מביא איתו סוג חדש של חיים, קצת אפורים ואולי לא ברורים אבל חיים.
אני אוהב את החורף, מת על הקור ואיך שהוא נספג לך בעצמות בין גשם לגשם, גם אם תצא קללה ממולמלת.
כבר כתבתי כמה טקסטים ומחקתי אותם וכתבתי שוב, אני בדרך לנהריה וזה מבחינתי מנצח הכל, אבל ממש הכל.
למה?
להלן סיפור שאני מקווה שיגיע אל עיניים שיקראו ויקרעו קצת. עד גיל 14-ילד דביל שגילה את המטאל וממש התלהב מהעניין, דאג האם יזכה לממש אהבה איי פעם ולהתנשק בפעם הראשונה (סתם שתבינו את התמימות וכמה סקס…לא היה בלקסיקון).
גיל 14-ישראבלוג- ואני נובר שם.
בין טירוף לטירוף מגולל את הבכי האינסופי שמלא בקנאה לחיים אחרים, ואז הגיע תגובה.
ומשם החיים שלי השתנו.
היא יפה, אני לא יודע אם היא בחיים, אבל היא הייתה האהבה הראשונה של חיי העולב שעוד יבואו להם.
תמיד כשאנשים שואלים אותי למה אני מדבר עליה ומה בכלל מעניין אותי מה קורה עם אדם שדפק לי את הצורה כל כך חזק- אז אני פשוט אומר:
‘זה לא היא, זה אני’
לא מאוהב, לא מחפש, רק זוכר. היא לחצה על הכפתור הנכון, בזכותה הבנתי שיש בי חמלה לאחרים, החוויה שלי איתה היא ההשלכה הישירה השורשית ביותר לטבעונות שלי, לשוויון זכויות שבי, לפמיניסט שבי, לאדם הזה שקוראים לו מתן ועוד בטוח שהוא הולך ליצור שינוי פנומנלי בעולם הזה. הוא לא ימות בלי לעשות משהו.
אז היו לנו חיים יפים עד הפרידה הכואבת כי “מתן דפוק”, וכן נו סיפור אהבה משהו הא?
רק…בעיה…קטנה…היא אף פעם לא נפרדה ממני פנים מול פנים, אף פעם לא הסבירה למה ומפה לשם היו לנו שנים על גבי שנים של חזרה לקשר (ידידותי) והעלמות שלה או ריב שפירק את החבילה וחוזר חלילה.
עד שטסתי להודו לפני שנתיים וחודש לפני הטיסה היא צצה בהופעה שהייתי בה, דיברנו קצרות והיא נעלמה שוב עם תקוות שווא שלי לסגור את החרא הזה שחיי לי בעורף.
אני עד היום לא יודע מה קורה, האמת ששיחררתי-זהו זה נגמר. שלא תחזור. וחאלאס לסאגה הזו של המשחק בלב.
ולמה נהריה? כי ליד נהריה יש מקום קסום וקטן, יפיפיה שאני אוהב ושונא- שמו כרמיאל.
בכרמיאל התאהבתי ישר במראה ראשון של שמש נשברת באחת מהכיכרות שהיו שם, מן יופי עירוני פשוט אבל אולי אלה היו ההרים שבדרך- אני רואה הרים ושוכח מי אני ומה אני.
(כן נו היא מכרמיאל)
תמימות ילדותית כזו שעוד נותרה בי.
אבל לדון בכרמיאל פחות דחוף לי- אני בנהריה.
והנה החיים עוד במסלולים והעיר עודנה אותה האחת היפה שהכרתי והשארתי מאחור לפני שנים אחדות.
נדמה שהזמן עצר פה, אבל מצד שני זה משהו שאומרים בטח על כל עיר (אני סתם זורק השערה ללא גיבוי).
הם שיפצו את תחנת הרכבת, היציאה זו לא אותה היציאה ואני מתבלבל בעודי מדבר עם חבר יקר לליבי, לא ברור מאיפה לאיפה הולכים.
בסוף אני מגיע. ההתרגשות עצומה והזיכרונות נלחמים כדי לצוף או שלא, אני מרגיש חצי שם חצי פה והשניות חולפות.
סיגריה נדלקת והמוזיקה מתגברת והנה כאילו כלום לא קרה.
את סוף השבוע האחרון העברתי במחיצתו ובחברת כמה אנשים נהדרים, ביניהם פגשתי מישהי שכנראה קוראת את השורות הללו- רק שתדעי שאת עשויה מהחומר הטוב של אנשים- החומר הזה שהולך וקצת נעלם מהעולם הזה, מעורר בי השראה לראות סוג כזה של אנשים. (אושיית פייסבוק מגהסלב)
(הרבה זמן לא אמרו לי שאני שותה כמו….טוב את זוכרת)
ביום שישי קרה לנו מקרה שריגש אותי מאוד- אבדנו בעיר לכמה דקות ואז נחת עליי מתן בן ה-16,זה שלא פחד מכלום.
מודה, היה מדהים- להתגרד ככה ברחובות לא מוכרים לאיזה דקה של אסקפיזם טהור.
את השבת העברתי בעיקר בשינה טובה ומפה לשם עשינו סיבוב בים.
אני אוהב את הים בחורף, הוא מתנגד לאופי הכל כך רענן שלו בחברה, פשוט תענוג.
השעה 18:30 ואני ברכבת.
אני חוזר עם שלמות פנימית, התאהבתי מחדש.
זה קרה, בלי לבקר בסביבה לעומק, בלי להתהפך לכיוון כרמיאל או חיפה.
אם אמצא את המילים הנכונות לתאר את מה שעובר בסערה הזו- אולי אמצא כמה.
הייתי יכול קצת אחרת, טיפה להעז יותר- אולי לא הייתי מתחרט.
השקט הזה מההפרעה הזו היה נקי ממניירות מיותרות או מאיזו דרמה חסרת טעם בחיים הנונו קונבנציונאלים שאני מנסה לבנות, אל תראו אותי ככה- אני אוהב לשבור מסגרות ולמתוח גבולות.
אבל…הנה הייתי בסביבה שהכילה אותי, קיבלה אותי עם כל החבילה באהבה רבה. חסכה ממני קלישאות מיותרות ופשוט הייתה שם.
אני מסיים פה שמח.
(יחסית לזה שיש לי משמרת לילה היום- אני בא עם אנרגיות).
ותזכרו שסביבה טובה- תניב שקט אמיתי.
אני האינדיבידואל אתגבר…אתם אל תוותרו.
לסיום, מארק אליהו- כי אני פשוט לא מוצא דרך אחרת להירגע בשנה האחרונה עד הסוף.
https://www.youtube.com/watch?v=RgKKgzVhMgY
שלכם
מתן אליהוא