כשזה בא, אז זה בא בכל הכוח, זה מפחיד ומלחיץ, מעורר השתאות.
אני נמרח, לא נושם יותר מידי, מבט מזוגג וכלום בפנים.
יש לה מבט חודר כזה שנכנס לך מתחת לוורידים ואתה מרגיש את הלב שלך מפמפם דם בצורה מחרידה משהו. תמיד נמנעתי מלדבר על הצד הזה של ההפרעה שקיבלה את שמה לפני כחצי שנה.
איכשהו רק הסטוצים שלי עם המאניה זוכים לאורות בעיר זחוחה כמו באר שבע, אבל היי מי אני שאשפוט?
אז אתה קם בבוקר בוהה בתקרה-בוכה. שעה, שעתיים.. ככה זה במקרה הטוב.
ואתה יודע שהנה היא באה לבקר ולהעיר אותך במלוא אהבתה אז אתה משלים עם המצב (לא שיש לך ברירה) ומתחילים-מה?

ועכשיו אצא לרגע מהמטאפורות ואסביר את זה כמו שזה - איך מרגיש דיכאון

במצב של דאון אני מסתכל על העולם בצורה נורא פסימית, הימים עוברים ללא תחושת זמן, הכל נראה לי חסר טעם, חסר פואנטה, אני לא מוצא סיבה להתעורר ולא ברור לי מה מחזיק אותי. הצחוק מזויף, החיוכים לא אמתיים, הריקנות הפנימית היא תהומית ובלתי ניתנת להסבר אמיתי ונכון, הכי טוב שאני יכול לתאר לכם זה שתיזכרו בפעם הראשונה שנשבר לכם הלב לרסיסים, שמישהו יקר לכם הלך לעולמו, שאבד לכם הדבר הכי יקר לכם. וזה חוזר על עצמו, סתם כך. ואתם לא יודעים מתי אותה תחושה תתקוף. וזה מפחיד.
התקף הדאון מלווה בהתקף חרדה, שזה החלק המפחיד באמת, קוצר נשימה, כאבים בגוף, לחץ דם גבוהה ופשוט תחושת מוות מרחפת באוויר, זה בדרך כלל בא ממש בהתחלה עד שאני מבין מה קורה. והוו איזה כיף זה למצוא עצמך מקופל על הריצפה כמו עלה שנידף לו ברוח ונחת באיזו פינה רחוקה. הבדידות התהומית מחרידה, ואין עתיד באופק ואין שעות ואין שניות- רק ריק. כלום ושומדבר. אתה אפס, אתה מינוס, אתה תת אדם, אתה לא יוצלח, אתה כל כך עלוב שזה נוראי. וכמובן שאתה נוראי ומכוער בכל אספקט תרבותי.
אני חייב לציין שאני חושש בעת כתיבת מילים אלה מכיוון שלדבר על זה כל פעם מציף לי תחושות מחדש, זיכרון לא נעים של חוויות שאני רוצה לשכוח אבל לא יכול. המוות מזדחל לו מכל פינה ואני אינני אני.

בים הזה של אינספור אנשים שמקיפים אותי מידי יום והחיפוש המתמיד אחר פינה שקטה נראה שהמסע הזה מסרב להסתיים, אני לא יודע אולי זה אני הדפוק שמסרב להתקדם ולתת מעצמי עוד למען הסביבה, אולי זו ההפרעה המטופשת הזו שגמרה לי את כל הכוחות. המבטים גומרים אותי…המבטים של אנשים שאני אומר להם שאני בי פולארי.
תמיד שאני רוצה להתחיל עם מישהי אני מעדיף ישר לדבר ולשפוך ולספר לה-יש לי בי פולאריות, אבל אני נורמלי לגמרי. אני מתפקד כמו כולם ואף מצטיין בדרכי.
וכשאנחנו מדברים על ההפרעה אז אני מתחיל מהמאניה והיא מתלהבת…כשמדברים על הדיפרסיה אז בדרך כלל התשובה שתבוא זה "אוי אני ממש מקווה שתמצא אהבה" זה גומר אותי.
כי מלווה לזה מבט מרחם, אני לא מסכן, אני לא צריך רחמים, אני צריך אומץ! שלכם! כוח, הדדיות, הבנה, הכלה…אני צריך אתכם שם.
כמה פעמים נשבר לי הלב בגלל הדבר הארור הזה, כי זה גרם לי להיות חסר טאקט בעליל שזה בהחלט דפוק בפני עצמו.
אבל טוב נו אפשר לדבר ולכתוב ולדון על זה עוד הרבה, מה שכן נשמע שאני מסיר מעצמי אחריות, אז אני לא. אני לוקח אחריות גם על ההתקפים, אבל רק מבקש מכם להבין טיפה יותר.
בי פולאריות זה משהו שאפשר לחיות איתו גם בתור הצד המכיל, הצד שלא סובל מזה מבפנים אלא זה שחוטף את זה כלפי חוץ. הכל עניין של גישה.
אבל אני לא רוצה עכשיו להטיף או לחנך, זה לא תפקידי ולא מקומי. אני רק רוצה שתבינו שאני חי. אני נושם ויש רגעים של אושר צרוף גם במחלה הזו.
בדיפרסיה יוצאים ממני הטקסטים הכי יפים שלי, הלחנים הכי עמוקים שלי, משחקי המילים הכי שנונים שלי. יוצאים מזה גם דברים יפים.
מעבר לכעס, חוסר הטאקט, עצבים וכו'. כן נו זה גם שם.
אה ואם תהיתם, בדיפרסיה אין סקס. רק רצון עז לחיבוק.
בסופו של יום, אפשר לדון פה עוד הרבה כמו שאמרתי.
זו טעימה קטנה מהעולם הדפוק שלי, וכן הוא דיי דפוק נו..בקטע מעניין
עד הפעם הבאה!
מתן אליהוא

התקשר עכשיו: 079-5800085

תגיות: אבחון דיכאון /בריאות הנפש /טיפול בדיכאון